פסק-דין בתיק ע"פ 5492/11

השופטת ע' ארבל:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' י' הכהן) אשר הרשיע את המערער בעבירות של גניבת רכב, חבלה בכוונה מחמירה, נהיגה בפזיזות וברשלנות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, והטיל עליו 24 חודשי מאסר בפועל.

האישום

1.        על פי עובדות כתב האישום שהוגש נגדו, גנב המערער רכב בתל-אביב. למחרת נהג המערער ברכב הגנוב, ומשהתקרב למחסום של שוטרי מג"ב התבקש לעצור. חרף זאת המשיך המערער בנסיעה מהירה ואף הסיט את הרכב לכיוון השוטר יחיעם שושן, אשר קיבל מכה בידו ונאלץ לקפוץ לשולי הכביש על מנת שלא להידרס. שוטר אחר, איתי מלכה, ניסה למשוך מחסום נייד של דוקרנים, אך מאחר שהמערער המשיך בנסיעה פרועה התלפף חבל המחסום על ידו של השוטר ופצע את ידו ואת שפתו התחתונה. בהמשך התנהל מרדף הן ברכב והן ברגל אחרי המערער, במהלכו אף ירה אחד השוטרים באוויר לאות אזהרה, עד שהצליחו השוטרים לעצרו. גם בעת המעצר המשיך המערער להתפרע ולנסות להימלט.

ההליך והכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

2.        בבית המשפט טען המערער כי לא גנב את הרכב, אלא קיבלו מבחור שביקש ממנו להעביר את הרכב את המחסום תמורת 200 ש"ח. בית המשפט קבע כי ניתן להפעיל במקרה זה את הלכת החזקה התכופה, לפיה ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב בזמן לא רב לאחר הגניבה בחזקתו של פלוני, על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה. בעניין דנן נמצא הרכב הגנוב בחזקת המערער, פחות מ-24 שעות לאחר שהוחנה על ידי בעליו בחניון רידינג בתל-אביב. בית המשפט לא קיבל את הסברו של המערער, לפיו אדם שאינו מכיר כלל ואותו פגש באקראי ביקש ממנו להסיע את הרכב לתחומי הרשות הפלסטינית. כן נקבע כי לא הגיוני שאותו אדם אף לא לקח מהמערער כל פרט מזהה כמו מספר טלפון או כתובת על מנת לוודא שהמערער לא יקח את הרכב לעצמו. כך גם לא הגיוני שהמערער לא ביקש כל תמורה מראש עבור העברת הרכב תוך סיכון רב לעצמו. עוד ציין בית המשפט כי המערער לא מסר כל גרסה באשר למקום הימצאותו בשעות בהן נגנב הרכב ולא עשה כל ניסיון להוכיח אליבי. משכך מצא בית המשפט כי יש להרשיע את המערער בגניבת רכב.

3.        באשר לאירוע במחסום הודה המערער כי אכן פרץ את המחסום, ויתכן כי פגע בשוטר שושן שעמד במחסום, אך לטענתו לא התכוון לכך ולא הסיט את הרכב לכיוון השוטר. בנוסף טען המערער כי השוטר אמנם סימן לו בידו לעצור, אך הוא הפר את הוראתו משום שחשש כי יש ברכב סמים או נשק, וכי הופתע ופחד. בית המשפט סקר וניתח את העדויות השונות בעניין ההתרחשות במחסום, אשר היו ביניהן סתירות והעדר אחידות. כן ניתח בית המשפט את יסודותיה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה בה הואשם המערער. לעניין היסוד העובדתי קבע בית המשפט כי גם אם לא ניתן לקבוע כממצא מדויק היכן ניצב הרכב לפני הפגיעה בשוטר ומה היה נתיב נסיעתו, הרי שניתן לקבוע כממצא כי הרכב נסע לכיוונו של השוטר ועלול היה, לפחות לתפיסתו הסובייקטיבית, לפגוע בו. ממצא זה מסביר מדוע ניתר השוטר אחורה והצידה ונפל על הקרקע. מאחר שמדובר בעבירה של ניסיון די בכך כדי למלא אחר היסוד העובדתי של העבירה.

4.        הסוגיה העיקרית בה התמקד בית המשפט היתה התקיימותו של היסוד הנפשי של העבירה. בית המשפט ציין את מחלוקת הפוסקים בסוגיה האם נדרשת הוכחת כוונה מיוחדת רק בשלב הראשון של העבירה, שעניינו בהתנגדות או מניעת מעצר או עיכוב, או שמא נדרשת הוכחת כוונה מיוחדת גם לגבי השלב השני של העבירה, שעניינו בפציעה או גרימת חבלה חמורה. בית המשפט אימץ את העמדה לפיה נדרשת הוכחת כוונה מיוחדת רק לגבי השלב הראשון. באשר לשלב השני נקבע כי די להוכיח מחשבה פלילית רגילה.

5.        בבחינת היסוד הנפשי בנסיבות המקרה קבע בית המשפט כי הוא אינו מאמין לדבריו של המערער לפיהם לא התכוון לדרוס את השוטר, דברים שנאמרו לאחר שנודעו למערער תוצאות מעשיו. בית המשפט הסיק את אומד דעתו של המערער מנסיבות האירוע. המערער פרץ את המחסום, והיטה את רכבו לכיוון השוטר. האירוע הסתיים בפציעה בידו של השוטר, ולא מעבר לכך, רק בזכות קפיצתו של השוטר הצידה. המערער הודה כי ראה שהשוטר מסמן לו לעצור ולמרות זאת המשיך בנסיעה קדימה תוך התעלמות מהשוטר, שבין אם עמד בצמוד לרכב ובין אם עמד לפניו היה עלול להיפגע. משכך קבע בית המשפט כי ניסיונו של המערער לפגוע בשוטר באמצעות הרכב תוך כדי פריצת המחסום, גם אם לא היתה לו כוונה מיוחדת לכך, בצירוף הכוונה המיוחדת להתחמק מן העיכוב והמעצר הצפויים לו, שבה אינו כופר, די בהם כדי להביא להרשעתו בעבירת חבלה בכוונה מחמירה.

           יצוין כי התביעה ויתרה על הטענה כי פציעתו של השוטר מלכה מבססת אף היא עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

6.        הסוגיה האחרונה בה דן בית המשפט המחוזי היתה האם השתכללה העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בעת שהתנגד המערער למעצרו. המערער טען כי ברח מהשוטרים אך משהגיע לגדר ולשער ראה שאינו יכול לטפס, נעמד ולא התנגד למעצר. לטענתו אף הוכה על ידי השוטרים. בית המשפט קבע כי עצם הבריחה מהשוטרים והניסיון לטפס על השער משכללים את העבירה. עוד נקבע כי הוכח שהמערער התנגד בכוח להורדתו מהשער, ולכל הפחות גילה התנגדות פסיבית בעת איזוקו, ואף בכך יש די כדי למלא אחר יסודות העבירה. בית המשפט לא נתן אמון בגרסתו של המערער לפיה הוכה על ידי השוטרים. גרסה זו עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט ולא ניתן הסבר מספק מדוע לא התלונן המערער על כך סמוך לאירוע, כאשר הוא נמצא במעצר בית ומיוצג על ידי סניגור כל אותה תקופה.

7.        לאור כל האמור הורשע המערער בעבירות של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; נהיגה בפזיזות וברשלנות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

8.        ביום 12.6.11 גזר בית המשפט המחוזי על המערער 24 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע; פסילת רישיון נהיגה למשך 4 שנים מיום שחרורו ממאסר, וכן פסילה על תנאי של שנתיים; ופיצוי לשוטר הנפגע בסך 1,500 ש"ח. בית המשפט קבע כי מדובר בשרשרת מעשים חמורים המצביעים על זלזול ברכוש הפרט ועל היעדר מורא משלטון החוק ואוכפיו. בית המשפט עמד על המלצת תסקיר שירות המבחן שלא להטיל על המערער מאסר בפועל בשל החשש להטמעת דפוסים עברייניים בעת שהייה במאסר. עם זאת קבע בית המשפט כי בנסיבות של עבירות מהסוג שביצע המערער על האינטרס האישי לסגת מפני האינטרס הציבורי. זאת, הן מטעמי גמול, והן מטעמי הרתעת היחיד והרבים. מנגד שקל בית המשפט לזכות המערער את גילו הצעיר, את עברו שאיננו מכביד במיוחד, את חרטתו החלקית ואת שהייתו במעצר בית למשך תשעה חודשים.

הערעור - טענות המערער        

9.        הערעור מתייחס הן להכרעת הדין והן לגזר הדין. הערעור על הכרעת הדין נסב על שתי נקודות מרכזיות: האחת היא הרשעתו של המערער בגניבת רכב, והשניה היא הרשעתו של המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. באשר להרשעה בעבירה של גניבת רכב טענו הסנגורים כי לא היה מקום להשתמש במקרה דנן בחזקה התכופה, שכן לא התמלאו התנאים לכניסה לתוך גבולות החזקה. כך סבורה הסנגוריה כי לא הוכח שהרכב הגנוב נתפס בידי המערער סמוך לביצוע הגניבה. לטענתה, חלוף זמן של כ-18 שעות, כפי שאירע במקרה דנן, בין אירוע הגניבה לבין הימצאותו של הרכב בידי המערער, יכול להתיישב אף עם תסריט הגיוני וסביר של גניבת הרכב בידי אחרים והחלפת ידיים רבות עד שהגיע לידי המערער. לטענת הסנגורים קיימת ידיעה שיפוטית באשר לגניבת רכבים לפיה הגנבים ממהרים להעביר את הסחורה הגנובה לידיים אחרות בהקדם האפשרי, ולפיכך יש לקבוע כי הפעלת החזקה התכופה תלויה בסמיכות של לא יותר משעתיים-שלוש ממועד גניבת הרכב. הסנגורים מסכמים כי יש להרשיע את המערער בעבירה של קבלת רכב גנוב תחת העבירה של גניבת רכב.

10.      הנקודה השניה בה מתמקד הערעור על הכרעת הדין הינה הרשעתו של המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. באי כוח המערער מיקדו את טענותיהם בהשגה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין נדרש להוכיח קיומה של כוונה מיוחדת רק באשר להתחמקות ממעצר. עם זאת, בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המדינה הסכימה המדינה לטענה זו, וסברה אף היא כי העבירה בה הורשע המערער דורשת הוכחת כוונה מיוחדת המפורטת ברישא של סעיף 329(א) לחוק העונשין, וכן הוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הניסיון הקבועה בס"ק (2) של אותו סעיף. עם זאת טענה המדינה כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות על היסוד הנפשי הכפול הנדרש בעבירה, וכי החלתה של הלכת הצפיות מבססת כדבעי את הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. בעקבות עמדה זו, ולאחר שקיימנו דיון בנוכחות הצדדים, נעתרנו לבקשתם של באי כוח המערער להשלים טיעון בכתב בעניין החלת הלכת הצפיות, ואפשרנו למדינה להגיב אף היא.

11.      באי כוח המערער מעלים תחילה טענות פרוצדוראליות. לטענתם, התביעה הצהירה בפני בית המשפט המחוזי כי היא אינה מייחסת למערער כוונה לפגוע בשוטר. לפיכך, לטענתם, התביעה אינה יכולה לטעון כעת אחרת. עוד טוענים הסנגורים כי החלת הלכת הצפיות הינה טענה חדשה בערעור המערבת קביעות עובדה ומשפט, כל זאת כאשר התשתית העובדתית המתחייבת להפעלת הכלל המשפטי לא התלבנה בערכאה הדיונית.

12.      בהיבט המהותי טוענת הסנגוריה כי לא ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירות ניסיון בכלל, ועל עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין בפרט. לעמדתה, יש לעיין מחדש בהלכת ע"פ 1599/08 לוינשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.09) (להלן: עניין לוינשטיין) שקבעה כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות בעבירות ניסיון. לטענת הסנגורים יש להסיק משתיקת המחוקק בהגדרתו את עבירת הניסיון הסדר שלילי לעניין החלת הלכת הצפיות בדוקטרינה זו. לעמדת הסנגורים שני שיקולים מצדיקים קביעה לפיה לא ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירות ניסיון: ראשית, השיקול הלשוני, לפיו לא ניתן לומר כי אדם ניסה להשיג תוצאה מסויימת אם לא קינן בליבו רצון בהשגת התוצאה, אפילו אם ידע שזו תוצאה המסתברת בוודאות כתוצאה ממעשהו. שנית, השיקול של מקבילית הכוחות בין היסוד העובדתי והיסוד הנפשי. בעבירת הניסיון ישנו חסר ביסוד העובדתי, ולפיכך נדרש יסוד נפשי מוגבר של רצון בהשגת התוצאה. כפי שבעבירת הרצח לא ניתן להחליף את הרצון במות הקורבן במודעות קרובה לודאי שכך יהיה, כך לא ניתן לוותר על יסוד הרצון בניסיון. הסנגוריה מוסיפה ומאבחנת בין עבירות מטרה לבין עבירות של ניסיון. לטענתה, בעבירות מטרה יכולה להתרחש התוצאה הרעה אותה ביקש המחוקק למנוע, או יכולה שלא להתרחש. לעומת זאת בעבירות של ניסיון לעולם לא תתרחש התוצאה הרעה. לפיכך בעבירות אלו יהיה היסוד הפיזי לעולם חסר. לבסוף סבורה הסנגוריה כי יש להפעיל במקרה זה את סעיף 34כא לחוק העונשין.